לויצ'ב ואח' נ' חב' מיסטר ווונד בע"מ ואח'

החלטה

ביום 13.4.2011 הגיש התובע כתב תביעה נגד הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד, ובין היתר טענה כי התובע ביצע עבירות גניבה במהלך עבודתו. לכתב ההגנה צירפה הנתבעת אישור בדבר תלונה שהגישה נגד התובע במשטרה מיום 23.2.2011.

כמפורט בטענות הצדדים, בעקבות התלונה שהגישה הנתבעת נגד התובע, הוגש נגדו כתב אישום בגין גניבה מהנתבעת ובסופו של יום הוא הורשע בהליך פלילי בבית משפט השלום, ביום 10.3.2013, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, שעניינה גניבה בידי עובד (ת.פ. 46773-09-12).

לפיכך הגישה הנתבעת הודעה על הרשעת הנאשם ובקשה לפיה מתבקש בית הדין לקבוע, כי הפלוגתא – שעניינה האם ביצע התובע עבירת גניבה מהנתבעת – הוכרעה ולא יובאו ראיות בעניינה.

בתגובה ביקש התובע כי יורשה לו להביא ראיות לסתירת האמור בפסק הדין הפלילי.

החלטה

המסגרת המשפטית:

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] (תשל"א-1971) קובע:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי."

סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

סעיף 42א לפקודת הראיות קובע מספר תנאים לקבילותו של פסק דין פלילי כדלהלן: המדובר בפסק דין חלוט במשפט הפלילי, קרי - בין משום שערעור שהוגש עליו נדחה, ובין משום שחלפה התקופה להגשת הערעור; פסק הדין מרשיע את הנאשם; אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע ובכלל זה מי שחייב בחובו הפסוק.

סעיף 42ג לפקודת הראיות גודר את המתחם המצומצם של המקרים בהם יותר לבעל דין להביא ראיה לסתור את שנקבע בפסק הדין הפלילי. לאור זאת נקבע כי הדבר ניתן להיעשות רק ברשות ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שירשמו, וכדי למנוע עיוות דין.

8.הכלל שנקבע בפסיקה הינו כי:

"לא בנקל תינתן לבעל דין כזה (אשר הורשע בהליך פלילי) רשות להביא ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת...

משקלו יהא בד"כ רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה, בין ברשות ובין בזכות...

( ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ ואח' - מסעוד ממן ואח' פ"ד כט (1) 208

בתי המשפט קבעו כי תכלית זו, היא שהביאה לעיגונו של הסדר מרחיק לכת, המגביל בצורה ניכרת את האפשרות להבאת ראיות לסתור, כאשר הצידוק לכך נעוץ במידת ההוכחה הדרושה לצורך הרשעה של בית משפט בפסק דין פלילי, הנעשית רק לאחר שנקבע כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעל ספק סביר (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשנ"ט – 1999 עמודים 1146- 1147).

מן הכלל אל הפרט: